תולה את המפתחות

כבר כמה חודשים טובים שאני ואקסאבו כבר לא.
זה כנראה הפוסט הכי עצוב והכי שמח שאני כותבת.
אם תשאלו רוכב מה יגרום לו לרדת מהקטנוע שלו, הוא יצטרך כנראה לחשוב על זה לא מעט וגם אחרי דקות ארוכות סביר להניח שלא ימצא סיבה מספיק טובה כדי להפסיק עם הפלא הזה.
אם הייתם שואלים רוכבת, או אותי לפני כמה חודשים לצורך העניין, הייתי מכריזה מיד ובלי לחשוב פעמיים שברגע שאני אגלה שני פסים על מקלון, שם אני יורדת מיידית מהקטנוע.

אבל מציאות לחוד ורגשות לחוד. הפסים המשמחים הופיעו ואני לא מיהרתי לזנוח את האהבה שמלווה אותי כמעט 6 שנים- הרכיבה על דו"ג.
לפני שאתם קופצים- שאלתי את הרופא ואין שום מניעה לרכב ובטח שלא בשלב הראשון וממילא עדיין לא רואים, אז אין עדיין מבטים מאשימים ברחוב לעבר האמא-הלא-אחראית-לעתיד.

מי מכם שחושב שקטנוע הוא רק כלי תחבורה הוא: א. לא רוכב בעצמו, ב. אין לו מושג על מה הוא מדבר.
קטנוע הופך אותך לאדם עצמאי ביותר, כזה שלא מכיר את המושגים- חיפוש חנייה, פקקים, או איחורים. הוא הופך אותך לחבר הספונטני שיכול לקפוץ לכל מקום בלי תכנון מוקדם, לזה שיוצא מהבית 5 דקות לפני העבודה.
ובקיצור לאדם חופשי ומאושר.

אז מה קורה כשל הפלא הזה נעלם? כשעוברים כמה חודשים ופתאום מגיעה ההפנמה שאין ברירה וצריך לתלות את המפתחות? או לפחות לתת אותם לבעלי לתקופה מסוימת?
מה שקורה זה שחוזרים אחורה בזמן- אל תקופת הרכבת, האוטובוס, הצפיפות, הדוחק והפקקים.
ולא, אנשים לא תמיד קמים באוטובוס לנשים בהריון. וגם כשכן- זה סטטוס מביך, ובכלל מה ההיררכיה המקובלת פה? הריוניות לפני זקנים? עיוורים לפני נכים? ואמהות עם עגלה? מסובך...
בקיצור- מדובר על הקרבה. למען מטרה טובה אמנם, אבל עדיין הקרבה.

ומה בכל זאת צופן העתיד? מבחינתי אני יוצאת מחדר הלידה על הקטנוע שלי ושמה את הקטנצ'יק באוטו עם בעלי.
אבל סביר להניח שזה לא יקרה ואם כן זה יעלה לי בגירושים.
מה שכן יקרה, כרגע עדיין בפנטזיה, זה שבגיל 40 אני אקנה לי אופנוע קאסטום שהוא חבר נאמן, ולילדים שלי תהיה אמא מגניבה.
ובינתיים מכסת הרוכבות בארץ ירדה ברוכבת אחת, אבל לפחות היא תגדל ילדים שבניגוד לרוב האוכלוסיה בארץ לא חושבים שכל הרוכבים הם פושטקים פורעי חוק. וכן, כמובן שעל גופתי המתה הוא ירכב בעצמו :)

תמונת ה"לפני" ובתקווה שגם "אחרי"

פנצ'ר ראשון? צ'ק!

הבטחתי לעצמי כבר בתקופת דיוק עליו השלום, שאני אפסיק לייחס תכונות אנושיות לקטנוע שלי זה היה  אחרי שהבנתי שקטנועים לא באמת חולים או זקוקים לליטופים. ובכל זאת למשך כמה שניות כשאקסאבו התחיל לזגזג לי בבוקר חשבתי לרגע או שניים שאולי שבוע מנוחה בבית בחופשת פסח גרמו לו לשכוח איך נוסעים בתל אביב. הוא בטח הפך לפרובינציאלי ועכשיו המולת האוטובוסים באלנבי מלחיצה אותו המסכן.

רק שהפעם התאפסתי קצת יותר מהר והרגשתי שמשהו באמת לא בסדר פה, אני רוצה לנסוע שמאלה והוא לוקח ימינה, אני רוצה לרדת מהמדרכה והוא דווקא מעדיף לאיים בלהפיל את שנינו, מנסה להגיד לי בדרכו המכנית שמשהו הפעם ממש לא בסדר.

קטנועים נחים בפוזה מאוד סקסית- גלגל אחורי למעלה, משעינים בעדינות לא מובנת כמעט 180 קילו על רגלית קטנטנה. לכן כשירדתי מהקטנוע בבוקר מתחת למשרד והעלתי את אקסאבו על הרגלית הכל היה נראה בסדר, שני גלגלים שלמים ויפים- ככה זה בקטנועים, אפשר לפספס פנצ'ר ענקי בגלל פוזה סקסית.
אז ככה אני רוכבת לי בזיגזג  בסיום יום העבודה, מבקשת מאנשים זרים ברכבים לידי להציץ לי בגלגל האחורי ולעדכן אותי במצבו.
אחרי מבטים תמוהים משני נהגים החלטתי שאין לנו על מי לסמוך אלא על תחושת הבטן - עצרתי בצד, הורדתי אותו מהרגלית והחזקתי אותו בעצמי רק כדי לגלות את הפ'נצ'ר הכי ענקי בתולדות האקסאבואים הלבנים (או לפחות זה שברשותי).

מה עושים? מה עושים? תמיד התגאתי ביכולותיי להחליף גלגל ברכב ללא צורך בעזרה משום גבר, אבל פה אין ליכולת הזו שום משמעות, למעשה שתי פעולות בלבד נדרשו במקרה הזה- לעצור בצד ולהתקשר לבעליקו.
היתרון בלהיות נשואה לחובב פיזיקה ומהנדס מכונות בהכשרתו היא שאין שום דבר שהוא לא יודע לפתור- מיד מוציא דבר כזה שחור שמתחבר לפתח של ההצתה ועושה הרבה רעש ועל הדרך ממלא אוויר בגלגל, שמצדו עונה בקול חלוש: פססססס...

שיינקין- היציאה לאיילון- הסיירים- צומת בית עובד: זו רשימת העצירות שעשינו בדרך, בחלק מילאנו אוויר, בחלק רק ווידאנו שעדיין נשאר אוויר לנסיעה בטוחה ולבסוף הגענו הביתה באיחור של שעה ובלי אוויר. אנחנו. הקטנוע דווקא החזיק.
בשבע וחצי בבוקר התייצבתי בפנצ'ריה היחידה באזור שמטפלת באופנועים, ישבתי מול הליפט שעה וחצי וראיתי איך עשרות ברגים וחלקים שונים מפורקים ומוחזרים מאקסאבו בזמן שהפנצ'ר הראשון בחייו מתוקן.
ועכשיו יש לי ברזל קטן למזכרת ועוד וי שסומן בהיסטוריה הקצרה יחסית שלי ושל אקסאבו- צלחנו בגבורה פנצ'ר ראשון.

הכל באשמתך ברזל קטן

אני יבנאית

כבר לא מעט חודשים אנחנו מחכים להיכנס לבית החדש שלנו. חודשים ארוכים שבהם קפצנו לביקור בכל סופ"ש לראות מה התקדם, לקחנו איתנו בקבוק מים וטיפסנו בלי להתעצל לקומה ה-12 רק כדי לשמוח ולצהול על עוד אריח שהונח במקומו.
וכל הזמן הזה ישב לו קטנועי במושב, שמח להיות מרבץ חמים לחתולי החצר ולא חשד בכלום. הוא לא תיאר לעצמו שהוא עומד להיות קטנוע עירוני בקרוב. וכן, יבנה זאת עיר ואני לא רוצה לשמוע מילה על זה.

הבעיה הראשונה והיחידה בלגור ביבנה, או יותר נכון לרכוב מיבנה לתל אביב, היא שכל הדרך נתקעת לי בראש השורה מהשיר של שב"ק ס': "יבנה עד לרומא, מבית ים עד אוקלהומה" וגו'.
והרי ידוע שלא ניתן לשיר שיר של שב"ק ס' בלי להוכיח לעצמך שאת זוכרת כמה שיותר שורות בעל פה, וכך אני רוכבת את שלושים וחמש הדקות בין יבנה לתל אביב ומזמזמת לי קטעים נבחרים מתוך השיר האלמותי של חבורת היבנאים לשעבר- "הנה הנה אני בא לעשות פה מסיבה תתקעו בחצוצרה"... וכו'

מ-A ל-B ב-35 דקות

בעצם מה רע לנו? יש לנו דרך יפה של שדות ומושבים ועיסת חרקים שהתאבדו בחינניות על משקף הקסדה ורק תרמו לתחושת הכפריות, חצי שעה פחות או יותר של רכיבה לת"א ועכשיו עם שעון הקיץ אפילו חוזרים באור יום, ולא פחות חשוב מזה תחושת הייחודיות חזרה ובגדול.
כן, אני בעד ריבוי דו"גים בכבישים, אבל באיזשהו שלב, במיוחד בתל אביב, זה הופך אותי לאחת מכולם. רגילה כזאת.
ובכן, יבנה, כך מסתבר, היא לא מקום מושבם הטבעי של קטנועי ישראל וכך מדי בוקר אני רוכבת לי יחידה בכיכרות יבנה מרגישה כרוכבת היחידה בעולם בין מכוניות מגושמות, 15 דקות של נחת עד להצטרפות לעדר הדו"גים רוכבי השוליים.

אז פרט לביקור נוסף בשבוע בתחנת הדלק וקילומטראז' שמצטבר קצת יותר מהר, די נחמד לנו פה ביבנה על כל כיכרותיה שמזכירים לי כל בוקר וערב כמה טוב שהקשבתי בחלק של השמיניות בשיעורי הנהיגה.

וברגע שיתגלו עקבות החתול הראשונות על ריפוד המושב, נדע בוודאות שהגענו הביתה.

אני רוצה, אני רוצה מכונית?

פעם בחודש בערך יוצא לי לנהוג על אוטו. אוטו ממש עם הילוכים והכל.
או אז אני מגלה עד כמה אני  בעצם קטנוענית בנשמתי.
מחוות קטנות מזכירות לי כל פעם כמה אני רגילה לקטנוע שלי. כמו בכל פעם שאני מגיעה לצומת, מציצה מעבר לכתף ונזכרת שבעצם יש מאחורי ספה תלת מושבית ולא כביש פתוח.
או לפני כל צומת כשאני כמעט ומשתחלת בין המכוניות ועוצרת בפתאומיות כי אני בעצם ברוחב 2.5 מטר עכשיו ולא דקיקה וקלילה כהרגלי.

והפקקים, הו הפקקים. הנה מילה שלא הצטרכתי להשתמש כבר כמעט חמש שנים. כלומר חוץ מאשר במשפט השמחה לאיד:"איזה באסה לכם הנהגים, אתם תקועים בפקקים ואני לא".
והנה אני, כאחת הקוביות המונחות על איילון ומתקדמת בקצב של סנטימטר לדקה עם רגל רועדת בעצבים על הגז, מפנזטת על זינוק על אופנוע אקראי שחולף בשוליים, "יאללה, סע" אני אגיד לו "קח אותי אל המרחבים הפתוחים בשולי נתיבי איילון"

ובכל זאת, מילה טובה שחייבת להיאמר- אם כבר פקק, שיהיה עם פסקול טוב, עם שתי ידיים שיכולות להחליף דיסק או להעביר תחנות במקום עם אוזנייה שמחוברת לטלפון, שיושב בכיס ועלול ליפול בכל רגע, בליווי מקהלת "קולות הרוח" ודפיקות קלות של החוט על הקסדה.

אך מהר מאוד חולפת לה תחושת הפסטורליה של מוסיקת הפקקים, כשמגיע השלב הנורא הזה שבו צריך, לא עלינו, להחנות.
זה לא שאני לא מחנה מצוין, אני אפילו זוכרת את דקלום החנייה ברוורס בעל פה-"ימינה, ימינה, ימינה, חלון, מראה, מהר מהר- כל ההגה שמאלה". אבל משהו בחמש שנים של רכיבה הפך אותי לחסרת סבלנות בכל הנוגע לחנייה.
מבחינתי, ההגדרה לחנייה היא- לא יותר מעשר שניות הליכה.
והנה אני עושה עוד סיבוב ועוד סיבוב סביב אותו הבניין, מקווה שבפעם השביעית הוא פשוט ייפול ואני אוכל להחנות על המדרכה. כמו שאלוהים התכוון

רוכבים יודעים, שהתזכורת הזאת לא באמת נחוצה כדי להעריך את הדו"ג שלהם. גם בלי לנסוע על רכב פעם בחודש אני יכולה להגיד בפה מלא שאפילו עם חוט של אוזנייה שדופקת לי על הקסדה, לא הייתי מחליפה את הקטנוע שלי בשום אוטו שבעולם.
וחוץ מזה, אם מקשיבים ממש טוב, להקת "קולות הרוח" לפעמים עושה אחלה מוסיקה.

Can't go right

יש הרגלים שאפשר לא לשים לב אליהם אף פעם, עד שרואים אותם דרך מבט של מישהו אחר.
ככה אני גיליתי שכמו ג'ורג' קוסטנזה רק בהפוך- I can't go right, כששוב מצאתי את עצמי נדחקת בין הקיר לקטנוע רק כדי לעלות עליו מהצד הנכון וחתול רחוב בהה בי ובטח חשב לעצמו: "האנשים האלה מוזרים, הרי כל צד ימין פנוי לה".
לא משנה באיזה תנוחה חונה הקטנוע שלי, צמוד לאיזה קיר או מכונית, לא משנה כמות החפצים שאני מחזיקה ביד- אני לא מסוגלת לעלות על הקטנוע שלי מצד ימין שלו.

כמוהו. רק הפוך.

זר לא יבין זאת, ובטח זר שלא רוכב.
לעלות על הקטנוע מהצד הלא נכון מרגיש לי כמו לעלות על קטנוע אחר- זו פשוט לא אותה התחושה.
אולי זה מין טקס שכל רוכב מאמץ לעצמו בלי לשים לב שמגיע יחד עם סדר פעולות קבוע- מעיל, קסדה, כפפות, משקפיים, סידור השיער, והסיום- עלייה טקסית מצד שמאל.

ואולי בכלל הכל התחיל מאגדת עם שקר כלשהי על בני המאיה שהיו עולים על חמורם כדי לצאת למסע הארוך לעבר ארץ הקשת בענן והיו מקפידים תמיד לגשת לחמור מצד שמאל כי באותה תקופה בצד ימין של החמור היה מונח השק עם הצידה לדרך, והיה קיים חשש שעליה מצד ימין תפגע בסנדביץ' הקיפוד והחמאה שהכינו מבעוד מועד.
שנים רבות לאחר מכן, כאשר הומצאו האופניים ולאחר מכן האופנועים- המסורת נשמרה והתגלגלה לכל רחבי העולם.

כשחושבים על זה, אין לכך סיבה הגיונית, הקטנוע הוא יצור סימטרי להפליא- מלבד אגזוז ורגלית הוא נראה בול אותו דבר משני הצדדים.
אה, יכול להיות שזה בגלל הרגלית?


 

אקסאבו, נעים להכיר

זה לקח חודש פחות יום להתיישב ולכתוב על הקטנוע החדש שלי.
אני אישה של 125, או לפחות הייתי עד לפני חודש כשפתאום המספר הוכפל והפכתי להיות  אישה של 250.
לפי ההיגיון הזה אגב, הדו"ג הבא שלי יהיה 500 ואחריו 1,000 אבל עוד חזון למועד.

קודם כל הגיעה ההיסטריה- "אבל אני לא מגיעה לכביש עם הרגליים, והוא כבד, ואני לא מצליחה לקחת אותו אחורה, ואני לא מצליחה לעלות על המדרכה ולמה אני צריכה את זה בכלל?"
ואז כמובן הביקור המבוהל במוסך והתייעצות דחופה לגבי מה אפשר לעשות בעניין הגובה. עופר המוסכניק הסתכל עליי במבט מנוסה ששמור להיסטריות כמוני ויודע שבעוד שבוע בדיוק אני לא אזכור מה הפריע לי בכלל. ואם כבר לסמוך על מישהו שעובד במקום שנקרא עופר אבניר אז לפחות שיהיה על ההוא שהתארגן על השם עופר.

בכל צומת אני מרגישה פתאום כקברניט שמנסה לעגון עם היאכטה שלו במרינה, משליכה עוגן בצורת מגף לצד הקטנוע ומנסה לייצב אותו, כשכל שאר הקטנועים לצדי נראים לי קטנטנים וזריזים ורק האקסאבו שלי מרגיש לי כמו המג'יק 1.

אז זה לקח עוד כמה ימים של חששות וגישושים, וחודש אחרי אני כבר הבעלים הגאה וההרבה פחות מפוחדת של אקסאבו 250 לבן ומהמם. והנה אנחנו כבר עולים על המדרכות ביחד, עוצרים יפה בצומת, קצת משתחלים בין מכוניות, בודקים קצת את גבולות המהירות, זורקים מבט מתנשא לרוכבי ה-125 "אויש, תתקדמו"

עולם הדו"ג ,לסיכום, הוא עולם של גברים.
עולם שבו בשלב הזה כשיש לי קטנוע חדש אני צריכה להגיד מילים כמו מתלים, מרחק בלימה וסל"ד, אבל הנה משהו מאישה חדשה במועדון ה-250: בכל פעם שאני יוצאת מהמשרד ורואה את האקסאבו החדש שלי מחכה לי על המדרכה, יש לי רק משפט אחד בראש- "יוווו, איזה חתיך!"

פרידה מהדוכס

בתוך 5 דקות מצאתי את עצמי נטולת קטנוע. איך זה קרה?

כבר יותר מארבע שנים אני מטפחת זוגיות מדהימה עם דיוק, כמו כלב נאמן ואוהב הוא אף פעם לא כעס עליי (חוץ מהפעם ההיא ששוב שכחתי למלא דלק), קשקש במראותיו הקטנות והבהב בפנסיו בכל פעם שהתיישבתי עליו לנסיעה.
הקטנוע הראשון והיחיד בחיי, שעבר איתי תקופה ארוכה מתל אביב לרחובות ואז למושב, פתאום לא שלי.

גברים סוגרים עסקאות תוך דקות, זה לא יאומן. בעלי הפרקטי כבר מוציא דף לזכרון דברים, מצלם תעודת זהות של הקונה, ואני המומה בצד, בקושי מעכלת, רושמת ברובוטיות פרטים: קונה, מוכרת, מספר רישוי. מנסה תוך כדי לספר לקונה כמה הוא טוב ונאמן, מראה לו בגאווה את ספר הטיפולים המסודר והוא לא מתעניין בכלל, סוגר לו את האגזוז עם היד, חונק לי את הקטנוע.

אז מתי אתה רוצה לקחת אותו? עכשיו. מה עכשיו? אבל עוד לא נפרדנו, עוד לא עיכלתי, עוד לא ניהלנו שיחת סיכום, לא הוחלפו מילות פרידה, מילות תודה.
בתוך 5 דקות מצאתי את עצמי יוצאת ממועדון הדו"גים, מביטה בקטנועי הנאמן מתרחק אחרי שהשבעתי את הקונה לשמור עליו טוב ולא להוריד את הסטיקר של מלכת המדבר והולכת לי לחפש לו"ז נסיעות באתר רכבת ישראל כאחת העם.
אני מוכנה להישבע שראיתי את נשמתו של דיוק פורחת ממנו, והוא הופך מכלבלב נאמן לחתיכת פח (או פלסטיק?)  נוסעת על שני גלגלים.

אז הנה רשימת המלאי הלא מלאה שנדלתה מזכרוני לפני שאשכח:
4.5 שנים, כמעט 4 חורפים, החלקה אחת, שריטה אחת בפנס, צלקת אחת במרפק, 2 קסדות, שני מעילים, כפפות עם חורים בשתי אצבעות, 3 דוחות חנייה, גרירה אחת, פעמיים חילוץ אחרי שלא מילאתי דלק, אינספור נסיעות בעיר וכמה קצת רחוק יותר, 2 קרעים על המושב, עשרות חתולים ישנים בלילה, פעם אחת הנעה עם הרגל (חצי שעה), פעם אחת ביקור מבוהל במוסך רק כדי לגלות שלא הדלקתי את הפנסים, והמון המון המון שעות, ימים, חודשים של בילוי יחדיו בנאמנות מכמירת לב.

אז שניה לפני שאני מצטרפת למועדון ה-250, היה שלום דוכס. היה מושלם.