על מצברים ותשומת לב

י'סתומה אחת, לא אמרתי- תני לי קצת תשומת לב. אמרתי- תחליפי לי כבר מצבר! אני קטנוע, אין לי באמת רגשות.
אם הייתי מדובבת שוב את הקטנוע שלי, זה מה שהוא היה אומר עכשיו.
באמת חשבת שליטוף קטן על לוח השעונים יספיק לי?

בניגוד מוחלט לבוקר שטוף האנרגיות החיוביות מאתמול בסגנון זן ואומנות אחזקת הקטנוע, הבוקר כשניסיתי להתניע הוא אפילו לא התאמץ לעשות בכאילו, חסך ממני גם את שיעול המנוע הקטן. אני לוחצת והוא דומם.
נותן לי באדישות קטנועית טיפוסית להזיע על הבוקר בניסיון להתניע עם הקיק. כן, מסתבר שהרגלית הקטנה בצד לא נועדה לרוכב שלישי סטייל הודו אלא להנעה ידנית, זאת אומרת רגלית.

מסתבר שקטנועים יודעים לקרוא. וגם לעלות במדרגות. כן, ספקנים שכמותכם, אל תאמינו לי, אבל אני יודעת בוודאות שהקטנוע שלי עלה אליי הבייתה בלילה וקרא את הבלוג החדש שלי שנשאר פתוח על המסך, ומתוך דאגה כנה וההבנה שמאוד קשה לספק תובנות על קטנועים כל בוקר, הוא החליט לעזור  בדרכו שלו ולייצר לי הרפתקאות וחומרים לכתוב עליהם. מקסים מצידו, תודו.

שעתיים אחרי, במשרד, עם מצבר חדש לגמרי ועל הדרך גם קסדה חדשה (תתפלאו, גם במוסך אפשר לעשות שופינג). בדרך כבר השלמנו. סיכמנו שאני מקבלת את העובדה שהוא קטנוע נטול רגשות שזקוק לתחזוקה אמיתית נטולת ליטופים, והוא בתמורה ינסה להחזיק עם המצבר החדש לפחות עוד שנתיים וחצי. יחסים ארוכי טווח, אתם יודעים.