שנתיים וחצי אחורה

שנתיים וחצי אחורה מהיום.
אתה בטוח? בטוח בטוח? זה שלי? ומה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?

דרום ת"א. יום שני בבוקר. אני עומדת עם איש המכירות בפתח של סוכנות האופנועים, הקטנוע החדש שלי עירום מניילונים עומד בינינו. אני מחליפה מבטים מבוהלים עם איש המכירות. נו? ומה אני עושה עכשיו? אני אפילו לא יודעת לרכב. נראה לך שמבחן שליטה וארבעה שיעורים הופכים אותי לרוכבת בין לילה? אתה יכול לבוא איתי אולי? נו, רק בהתחלה, עד שאני אתרגל.

הוא מוריד לי אותו לכביש. תראי, פה את לוחצת, זה מניע, פה זה אור, זה גז, ברקס קדמי, אחורי, יאללה שיהיה בהצלחה.
אני עולה על הקטנוע עדיין מבוהלת. מסובבת את המצערת, יווו, זה נוסע, אני נוסעת, גדול. נו, מה הבעיה בכלל? כיף חיים, נוסעת לי, הנה ככה, שניה, מה כתוב פה? רחוב המסגר? אהההה! אמאל'ה, ג'ונגל, למה אתם צופרים לי? תעזבו אותי בשקט, אתם לא רואים שאני באמצע התקף חרדה?!

עשר דקות מאוחר יותר, במשרד, מסדירה את הנשימה, מתקשרת לאבא- כן, הכל בסדר, הגעתי, אה, בקטנה, ממש בסדר, השקרים עושים את דרכם במהירות הקול אל הצד השני. והצד השני מרוצה מהתשובות. מרוצה עד כמה שאבא פולניה יכול להיות מהעובדה שלבת שלו יש קטנוע.
רגע, מה אמרתי עכשיו? לבת שלו יש קטנוע? איזה מגניב, יש לי קטנוע.